לכאורה, ליוליה דה חרוט בת השלושים ושש לא חסר כלום. רק לכאורה. נישואיה חסרי התשוקה, משפחתה ונטל עבודות הבית יוצרים אצלה תחושת מחנק ומניעים אותה לקבל החלטה דרמטית ולהשאיר הכול מאחוריה. מצוידת באומץ, בגלולות ואליום ובכמה בקבוקי בקרדי, היא יוצאת למסע בעקבות חלומותיה  ומעיזה לעשות את שכולנו רק חולמים לעשות.

הליין ואן רויין נולדה באמסטרדם ב-1964. היא עיתונאית וסופרת מוּכרת ביותר, אך גם בעלת מוניטין שנוי במחלוקת שזכתה בו לאחר שבשנת 2000 הופיעו תצלומי עירום שלה במגזין "פלייבוי". היא חיה עם בעלה בפורטוגל.

"הליין ואן רויין היא פרובוקטורית ספרותית. היא מביאה אל הספרות ההולנדית סוג חדש של רומן, היא קוראת תיגר על הז'אנר המתקתק של רומן האופי, שאליו משתייכות סופרות כמו איזבל איינדה."
De Groene Amsterdammer

"הליין ואן רויין חושפת ומנתחת את כל ההיבטים הנשיים בפתיחות יוצאת דופן. אני ממליצה לכל הנשים לקנות כמה עותקים מהספר – ולהעניק אותם כשי לכל הגברים בחייהן." (
טיימס

"ספר לקוני, מתוחכם, מרדני ושנוי מאוד במחלוקת, מלא הומור שחור, ובה בעת עוסק במסע מדאיג אל תוך מצב תודעה חצוי בין מציאות לשיגעון... אבן חן גאונית."
דר שפיגל

  מחנק / הליין ואן רויין – הוצאת כנרת זמורה ביתן

אני עוזבת

פרק 1
בעלי ישֵן ואני ערה. ערה לחלוטין. העיניים שלי עצומות, אבל באותה המידה הן יכלו להיות פקוחות, זה ממש לא משנה. אני מתיישבת במיטה ומביטה לצדי. פיו של בעלי פעור קמעה, על מצחו פזורים כמה אגלי זיעה. אני קופצת את ידי הימנית לאגרוף, הציפורניים ננעצות בכף היד. הוא לא יודע כלום. הוא לא יודע כמה לילות אני שוכבת לידו ערה. הוא לא יודע אילו מחשבות משונות עוברות לי בראש לפעמים. בתוך תוכי אני מקווה שהוא יפקח את עיניו ויחבק אותי בעדינות, שאעז לספר לו הכול, אבל הכול. שהוא ירגיע אותי ואחר כך יגיד לי שהוא מבין אותי. שזה לא נורא. שגם הוא לפעמים מרגיש ככה. ששוב תתלקח בנו התשוקה ונתעלס כאילו זאת הפעם הראשונה.
זה לא קורה. פאול אף פעם לא שם לב. פאול ישן. פאול נוחר. הוא מאושר, אני חושבת. הוא בטח חושב שגם אני מאושרת. אני יכולה להעיר אותו מהחלום בתנועה אחת חזקה ומדויקת. זה בהחלט רעיון מפתה.
אני לוחשת, "בא לי להכניס לך אגרוף בפרצוף."
חזק, בכל הכוח. להעיר אותו פתאום מהשינה במכת אגרוף. איך הוא היה מגיב? האם היה מזנק מהמיטה או חושב בטעות שאני פורץ? אולי היה מתנפל עלי ומכה אותי חזרה, ואולי רק בוהה בי בתדהמה?
"טוב, סליחה. אבל פתאום בא לי כל כך להכניס לך כזאת בומבה. חשבתי שזה ייתן לחיי הנישואים שלנו דחיפה לכיוון חדש."
לפעמים מעשים אומרים יותר ממילים.
אני שואפת שאיפה עמוקה ואז נושפת. משחררת את האגרוף. לא הלילה. אולי מחר בלילה. אני נשכבת שוב. אני מוכרחה לעצום עיניים. אני מוכרחה לישון. הכול בסדר, אין לי שום בעיה רצינית, מספיק עם ההצגות. מחר בבוקר הכול יסתדר. הכול נראה טוב יותר באור.
אחרי חצי דקה אני מתיישבת שוב. לעזאזל, מה אני משתפנת? אני רוצה לעשות מעשה. כל הזמן אני רק יושבת וחושבת, יושבת ודואגת ולא עושה כלום. ככה החיים יעברו להם, ואני לא אשיג כלום, לא יֵצא ממני כלום.
שוב אני קופצת את אגרוף ידי הימנית. מצמצמת את עיני, מזיזה את המרפק לאחור, מותחת חץ בקשת דמיונית, מחכה שתיים־שלוש שניות ואז פתאום, כאילו מישהו אחר תופס פיקוד, האגרוף שלי עף קדימה ופוגע ברקה של בעלי.
ראשו מזדעזע, הוא יונק אוויר פנימה. לרגע נדמה לי שהוא מתרומם, אבל זה לא קורה. הוא מסתובב, מפנה אלי את הגב ומשחרר את נשימתו בנחרה. את כל זה הוא עושה בעיניים עצומות, הוא ממשיך לישון. אשתו מחטיפה לו זפטה בראש והוא אפילו לא טורח להתעורר.
מה עכשיו? להחטיף לו עוד פעם יותר חזק? אולי להכות אותו בחפץ כבד? על אדן החלון עומד אגרטל ובו פרחים מיובשים.
לא, אי אפשר. את יכולה להחטיף לו מכה כאילו בטעות. תמיד תוכלי לטעון שהרבצת מתוך חלום, סיוט. אולי בכלל נמצאת בדיוק באזור הדמדומים שבין ערות לשינה. אבל לאגרטל שבור לרסיסים במיטה הזוגית שלכם ברבע לארבע לפנות בוקר, כשלבעלך צומחת חבּורה על המצח, תתקשי למצוא הסבר. את כמובן יכולה להגיד שכבר מזמן נמאס לך מהאגרטל הזה. הסיכוי שההסבר הזה יספק אותו קלוש, אם כי לא מדובר בשקר. האגרטל הזה עיצבן אותי כבר הרבה זמן, ודרך אגב, גם הפרחים המיובשים.
הבת שלי קנתה לי אותם כסט מתנה ליום האם, זה הופיע בעלון הפרסומי של רשת בּלוֹקֶר. מכל המתנות שאישה מקבלת במהלך חייה, מתנות יום האם הן המזוויעות ביותר. כאילו כל העולם רוצה לנפנף לך מול הפרצוף בפעם המי־יודע־כמה שאת כבר לא צריכה דברים יפים, בשביל מה לך? את כבר אמא. מי יודע, בהחלט יכול להיות שצעיף משיעור מלאכה עוד יהפוך לטרנד. ותראי איך שהמחרוזת מחֵמר לא מזוגג מתאימה לך. נו, אמא, תענדי אותה כבר, יפה בעינייך? כל כך השתדלתי, ואת החרוזים האלה אני אצבע לך פעם בלכה, ואז הם יבריקו.
מי ששוכבת ערה ומרגישה דחף פנימי לשבור את מתנת יום האם שלה מקרמיקה על הראש של בעלה, יש לה חומר למחשבה.
צריכה להיות לכך סיבה.
אני יודעת מה הסיבה. עמוק בפנים אני יודעת מה מציק לי כבר חודשים, אולי אפילו שנים. אני אומללה. אולי זה קצת מוגזם כי הרי אומללות מעידה על רגשות עזים, שאותם אני לא מרגישה. בין העליות החדות לירידות התלולות שמשורטטות בגרפים נמצא הקו הישר. אני הקו הישר. האופקי. תמיד ישר. לא מאושרת עד הגג ולא מדוכאת עד עפר.
יש לי בעל, שני ילדים ובית. אני בריאה, וגם הם. אנחנו חיים טוב, לא חסר לנו כלום. לפעמים אני משקיפה על בני משפחתי מהצד ומחכה לשווא לאותה התרגשות שאמורה להתלוות לרגעים מהסוג הזה. למה אני כבר לא מצליחה להתרגש מהם? כשהילדים רק נולדו, עליתי על גדותי מרוב אהבה. הם היו תלותיים כל כך, חיות קטנטנות, אהבתי אותם כל כך עד שעיני הוצפו דמעות עשר ועשרים פעם ביום.
הדמעות נגמרו לי. אני חייבת לאהוב אותם, אני חייבת ליהנות מהם, אין לי הרבה זמן, הם גדלים מהר כל כך. צריך פשוט להתאמץ יותר, להמציא איזו תחבולה, כן, זה מה שאני צריכה לעשות. אני לא יכולה להמשיך כך עוד. הימים האלה, הלילות האלה, לאט־לאט אני משתגעת. רק שלא אתחיל לשנוא את הילדים כמו שאני שונאת את פאול. זאת לא שנאה תמידית, אבל בכל זאת. אם הוא היה יודע, הוא היה נבהל.